לפני כמה ימים הסתכלתי על גב כפות הרגליים שלי ולא ראיתי שום דבר חריג. זו הייתה הפתעה משמחת, לקום בוקר אחד בלי כתם שחור גדול על הציפורן של הבוהן. בהתחלה נפל עלי איזה סיר. כאב מאוד. מאוד מאוד. כאב שאת מסננת דרך שיניים חשוקות אל הילדה שלידך 'רגע אל תדברי אלי עכשיו' ונושמת עמוק כדי לא לפלוט איזו זעקת כאב מפחידה… בקיצור כאב. זה נראה בסדר, זה רק קצת אדום. כמה ימים של כאב במגע וזהו.

אחרי כמה שבועות האדום שהיה על האצבע התחיל להעלם, אבל בסיס הציפורן השחירה. כל יום ויום הציפורן הלכה והשחירה, האצבע הלכה והלבינה, והבנתי שהיה שם "סימן כחול" שנדד מן האצבע אל הציפורן והפך מאדום לשחור. הרבגוניות הזאת מהממת, אבל חצי שנה אחרי התקרית אם מישהו ראה אותי יחפה ישר נשאלתי מה קרה לי. בהתחלה לא זכרתי אפילו את הקשר. הסיר נפל בסוף הקיץ. הכתם התחיל כבר בימים נטולי סנדלים. בקיץ שאחריו הוא עוד היה שם… שנה וחודש אחר כך , גזרתי ציפורניים והתחלתי לגזור ציפורן כחלחלה, שדם דבוק לתחתיתה. שטף דם או לא שטף דם? שטף בהחלט, עקבי, קצבי, שלוליתי שמסובב בשטיפה את עצמו.

שנה וחודש לקח לציפורן שלי להתחדש.

לפעמים שמים לב לזה בשיער, מתספורת לתספורת. פתאום היד העוברת על הראש מרגישה משהו אחר, והיי, השיער שלי ארוך. אבל מתי הסתפרתי בעצם? ואללה, עברה חצי שנה… להסתפר פעמיים בשנה זה בסדר. זה הגיוני.

וכאישה, יש לי שעון פנימי שמחלק לי את החיים לשבועות וחודשים. אם הווסת הגיעה עכשיו סימן שעוד חודש הפסטיבל. הטבעונות מחזיקה מעמד כבר (כמה? אחת, שתיים, שלוש ווסתות…) שלושה חודשים. עבר חודש מאז שהייתי חולה. את המדיח כלים קניתי לפני חודשיים, בערך.

הגוף שלי מודד את הזמן שלו ואין לו התחלה ואין לו סוף. והזמן לא מוביל לשום מקום, הוא חוזר חזרה, כל מה שהוא רוצה זה לסמן לי, כמו קווים על סרגל.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

הסיפור על הנסיכה

מסתבר שבימי חפ"ן , הימים שבהם נכתב הסיפור על ברטה אורדנג, הייתי פוריה למדי בכתיבתי (מה שאי אפשר לומר על הימים הללו). באיזור חנוכה של אותה שנה, עשיתי מיני פרוייקט בנושא כתיבה (שכבר הזכרתי אותו פעם) ובמסגרתו כתבתי דפי בוקר. כל הספרים שמלמדים אנשים איך לכתוב, הדבר הראשון שהם מנחים לעשות זה לכתוב דפי בוקר. לקום בבוקר ולכתוב דף שלם, או עשר דקות שלמות, מבלי להניח את העט או מבלי להפסיק לתקתק. באחד הימים נגמר לי מה לכתוב לפני סוף הדף. ואז כתבתי את הסיפור על הנסיכה. אולי מתאים יותר שהיא תהיה פיה, אבל השארתי אותה נסיכה כי כך היא הייתה במקור.

בארץ רחוקה ויפה במיוחד, חיה במגדל גבוה מאוד , נסיכה חכמה וטובת לב, ועל ראשה עונדת היא שרשרת ובקצהה קריסטל, תלוי במרכז מצחה. ובקריסטל הזה היא קולטת את כל רגשות האנשים, רואה את פנים תוכם, את כאביהם ובקשותיהם הכמוסות ביותר. ובלי לתת להן קול, ובלי לומר דבר מלבד לחייך חיוך חם בעיניים מבינות, היא מביטה באלו המגיעים אליה, שסבל עברם היה רב, וחודרת אל ליבותיהם , ויוצרת את השינוי בעולמם, כך שמשאלותיהם יתגשמו. ואלו שהיא לא מצליחה להגשים , היא שולפת אותן משם כקוץ שהבשר נסגר עליו ומשכיח את קיומו. ואת כאבם היא אוספת אליה ומזריקה אל תוך בועת זכוכית אותה היא מוסרת להם, לאנשים, והנחייתה אליהם היא אחת: עכשיו יהיה לכם טוב. התבוננו בבועה כל בוקר בקמכם , ובחרו מחדש, להשאירה במקום ולא לשבור אותה מחדש.
סוף הדף.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ההתחלה של הסיפור על ברטה אורדנג

שנה אחת בירושלים כל יום בבוקר הייתי הולכת ברגל ללימודים. ברטה אורדנג הייתה הסיפור שביקש להיכתב, ממש התחנן, כל בוקר מאחד הבתים שהייתי עוברת בדרך. אני חושבת שאת ההתחלה של הסיפור שלה כתבתי שנים אחר כך, ואת הסוף לא כתבתי מעולם.

_ _ _

ברטה סובבה את המנעול של דלת המרפסת פעמיים. הוא  סירב להיפתח, והיא בעטה בדלת ברגלה בעודה שעונה על המקל עם היד השניה. מתנדנדת, הניחה את כובד משקלה ולחצה שוב את המפתח. טיפת זיעה ליד קווצת שיערות לבנות מתהווה בקצה מצחה. הדלת נפתחת.

באוויר עומד ריח של אוכל של חתולים. בליבה היא מכריזה "סם, אני בבית" אבל היא כבר לא טורחת להשמיע קול. סם לא שומע, גם האוכל הוא מלפני יומיים ועוד לא נאכל. מעולם לא שיערה שהחתול הזה ימות לפניה. מעולם לא שיערה שתהיה אישה זקנה שגרה עם חתול.

על זכוכיתו של חלון הראווה דפקה נערה צעירה לפני מספר חודשים, בעדינות, מעין כלימה מלווה את מגע פרקי ידה על הזכוכית. סם שהיה שכוב על החלון בפינת החדר נרעד. חלון הראווה גם הוא חלק במרפסת , פנה אל הרחוב השקט, גינה ריקה אך מטופחת, גדר חיה נמוכה שאפשרה לעוברים ושבים להציץ אל הכלום שמעבר לזכוכית. רק שנתו של סם מוצגת שם בראווה. ברטה הייתה נכנסת דרך דלת המרפסת לעיתים כשלא היה בכוחה להקיף את הבית בשביל הארוך. כל פעם שעשתה זאת, הייתה נזכרת בעיצובים שנחו על המניקנס בחלון הזה פעם. נשים היו נכנסות ומבקשות לראות סוודר זה או ארנק אחר שהיה נופל לבובה מן הכתף. הן בכלל לא ידעו לאן נכנסו אבל שם בחלון תמיד היה משהו שמישהי הייתה חייבת שיהיה שלה. בבית פרטי, ברחוב שקט ללא חנויות, אך הן היו אוזרות אומץ, דופקות ונכנסות. אף פעם לא היו יוצאות עם מה שהן רצו.

ועכשיו מה היא רוצה, הנערה הזו, את סם המנומנם? ועם מה תוכל לצאת, הצעירים של היום כבר לא מתעניינים במה שלה יש להציע. אך היא פתחה את הדלת ביום ההוא לפני שלושה חודשים, כשחשבה ששום דבר מסעיר כבר לא יכול להרטיט את חייה ומיתריהם הדוממים.

= = =

היא נכנסה והביטה בפניה של ברטה בישירות חוקרת וללא בושה. אם לא היו תווי פניה רכים כה, אפשר והייתה חוצפנית. אבל היא הייתה הכל מלבד זאת. ביישנית, מתפרצת, אבודה ובהירה כמרכזו של נר בחדר אפל. שעה ארוכה היה המבט החוקר. מעניין אם היא חשה, מראש , שברטה תשיב לה מבט דומה, אם כי יותר משופשף. אחרי ששתקו זמן מה ברטה שבה על עקבותיה לתוך הבית, מותירה את הנערה מול דלת פתוחה וסם מתחכך ברגליה. היא מתפתה להתכופף וללטף אותו, להקל מעט בסיטואציה, אך נזכרת למה באה- והיא לא באה להקל. היא באה ללמוד לא לברוח. בעלי חיים וילדים קטנים עוזרים לנו לברוח, חשבה. היא נותרה עומדת עוד רגע ואז צעדה פנימה.

כך היו נשים ואנשים נכנסים פעם אל הבית של ברטה, מגמגמים, רוצים דבר מה. כולם רצו דבר שיעשה אותם יפים יותר, חולצה או צמיד או את אותו הזוהר שבא כאשר אתה מסופק די צורכך. יש את אלו שבאו מהרחוב, שהחלון קרא להם לפתע בהליכתם מהעבודה או אל הגן הציבורי או בשובם מהספריה או המכולת. ויש את אלו שבאו אחריהם. ואלו שאחריהם. באורך קסם לא ברור, אבל , תמיד היו מגיעים אחד אחד. מאפשרים לברטה את הזיכוך שבקריאת תווי פניהם ואת האופן שבו גופם מונח מעל הרצפה.

+ + +

עכשיו, שניה אחרי שלחצתי פרסם, עלה בדעתי לגגל את ברטה אורדנג. אני בשוק. לא סתם היה שם חלון ראווה ריק עם השם שלה. היא הייתה מישהי של ממש. ברטה אורדנג. 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

יש לי חולשה לאנשים שאוהבים אותי
הם מיד ממיסים את חומותיי.
הפגיעות שבחשיפה כמישהו שיכול לאהוב אותי,
מיד הופכת אותם ראויים לאהבה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, שירים שלי | כתיבת תגובה

One billion rising – מיליארד נשים מתעוררות

שני צדדים למטבע- או – לנסות לא לירוק לבאר שממנה אני שותה. 

כמה מופלא להגיע למקום באמצע העיר ולמצוא שם את האוהל האדום. פרצופים שואלים של נשים מציצות בכניסה בין הבדים האדומים חצי שקופים . מה זה פה? שואלות. מירה זוהר וקרן לבנה מסבירות בנועם, מזמינות להתכנסות האביב שלנו. כן, קיומו של אוהל אדום באמצע העיר הוא מוצדק לחלוטין! כי כשאנחנו רוצות לדבר על סוף לפגיעה בנשים בשל הן נשים, אנחנו צריכות את המקום הבטוח שלנו , לסגת אליו אחרי שאנחנו מספרות על הפגיעה שעברנו על הבמה.

כי האוהל מציע חוויה נשית אחרת, ואת ההבנה שיש משהו משותף לכולנו, מתוך היותנו נשים. זה מתחיל בדם. לפעמים , זה כולל גם פגיעוּת  . מהותו של האירוע הזה. וכן, האירוע הזה הוא לא להפגין. הוא לא להתהדר בנתונים סטטיסטיים. הוא לא בלחוקק חוקים נגד אלימות נגד נשים. זה לא יום המאבק באלימות נגד נשים, זוהי מסיבות ריקודים! אבל מי שיצאה לרחוב לרקוד, רצתה שהתנועה הזאת תהפוך לתנועה גדולה יותר, שתהפוך לתנועה גדולה יותר… מסה קריטית.

מסה קריטית!

מסביב לנו נשים עם תופים מחזיקות את התדר, בפנים מעגל רוקד שירי מעגלים… יש בי הכוח, יש בי הכוח, יש בי הכוח לשנות!! אנרגיה מהממת, יש תפילה, יש דיג' ברקע יוצר רטט באוויר (אידה מופלאה…) במאתיים מדינות בעולם הדבר הזה קורה בו זמנית. בעשרה מקומות בארץ שלנו. עשרות מארגנות ומארגנים וכולם בהתנדבות. א/נשים עם אהבה בלב, ודמעות בעיניים, יוצרות שלום עולמי. וזה פשוט- ככה. אוהל אדום באמצע העיר. כמו שצריך.

 ועכשיו לירוק.

 על הבמה אחת המארגנות, קל לי יותר לכתוב עליה כי אני לא מכירה אותה באופן אישי, בניגוד לרבות אחרות… "אימא אדמה קוראת להפסקה האלימות נגד נשים!" היא קוראת ואני מזיזה את ראשי מצד לצד, קשה לי, קשה לי עם כל זה. ושלא תבינו לא נכון- אני בעד אימא אדמה. כל מי שמכיר אותי מספיק טוב יודע. יש לי איתה קשר עמוק ומשמעותי… אבל בחייאת, נא להפריד.

הפרידו את הדת מהפמיניזם!

וזה מוזר שאני אומרת את זה, כי כבר זמן מה אני טוענת בדיוק את הדבר ההפוך.

איב איינסלר היא פמיניסטית, היא פמיניסטית מהזן המשובח והברור ביותר. החל ממונולוגים מהואגינה, ועד השימוש בכוח ובפירסום שלה בעקבות היצירה האמנותית שלה בשביל ליצור את ה V-DAY הזה, שבמסגרתו נולד האירוע של מיליארד נשים רוקדות. כל מדינה יכלה לקחת את זה למקום שהיא בחרה, הכל היה בהתנדבות. בארץ הרימו את הכפפה אנשים שבאים מעולם התדרים בתנועה, מהאוהל האדום, רפואת אור ותטא הילינג ו… האם התמונה הזאת ברורה? לא יודעת איך לכנות את זה בשם אחד… כיניתי את זה- מהקהילה הרוחנית בישראל. זה מדהים. זו עשייה ראשונה במעלה ואלה האנשים שבחרו להשקיע מזמנם כדי לעשות אותה.

אבל בעיני, נוצרה הדרה של כל מי שלא מתחברת לשיח הזה מן האירוע הזה ומן המטרה הזאת, ומשהו כאן התפספס. הייתי רוצה שזה יהיה יותר בועט, פחות מחבק. כן, לבעוט- אפשר לבעוט גם באויר, זה לא פשע! אבל לבעוט זה מה שפמיניסטיות עושות, וגורם להרבה נשים שאני פוגשת בעיקר בקהילה הרוחנית למהר ולהכריז שהן לא פמיניסטיות. והיו צריכים להיות באירוע הזה יותר מכמה מאות אנשים. היו צריכים להיות ארגוני הנשים, ופוליטיקאיות, ופמיניסטיות כמו שהן יודעות להופיע למחאות נגד הטרדה מינית, נגד פסקי דין מבזים, היו צריכים להיות נאומים סוחפים, היה צריך להיות סוער. לא אימא אדמה יוצרת את האלימות הזאת, לא אימא אדמה מונעת אותה, לא אימא אדמה תעצור אותה. ההתעוררות הרוחנית כאן לא מספיקה, לפעמים אפילו להפך. לפעמים התעוררות רוחנית מצליחה להיות עלה תאנה ולהסתיר השפלה של נשים, להסתיר החפצה, להסתיר הדרה.

אני אוהבת את האוהל האדום, את נשותיו, מטרותיו, את ההתעוררות הנשית והרוחנית שהוא מביא איתו. רואה בעצמי חלק ממנו. אני אוהבת את התופים האינדיאנים, וחולמת על היום שבו אחזיק אחד כזה משלי ואת הפעימות של העולם שהוא מביא איתו, אל כף ידי. אבל יותר מדי א/נשים לבושים מוזר מפיצי מסר אור ואהבה, מביאים פחות מדי א/נשים לצאת לרחובות ולהבין שפגיעה בנשים מתרחשת בכל מקום, כל הזמן, ושצריך לעצור את זה.

והעניין הוא שמדובר במסה קריטית. אז הפעם היה צריך להגיע לכמות, ולאו דווקא לאיכות.

היה אירוע נפלא, אבל לא סתם התעקשתי להגיע לתל אביב ולא להיות נוכחת באחד האירועים המקומיים שפעלו במתכונת של סדנת "תדרים בתנועה" , "מעגל הקשבה" ומסיבות ריקודים בשעה שהבת שלי כבר הולכת לישון. היה מיוחד ומשמח, לשמוע תכנים פמיניסטיים בפיהם של אלה שהרבה פעמים מקדשים את התפתחות האישית והתודעתית על פני זו החברתית. אבל הצרימות בסאונד לא אפשרו לי להתמסר עד הסוף, לתנועה הזאת שאמורה הייתה להיות סוחפת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

אמהות- בכוונה תחילה?

בכמה פעמים שספרתי לחברות שלי מה אני קוראת, לא כולן הבינו איך אני יכולה לקרוא ספר כזה. על אמהות שרוצחות את הילדים שלהם? במאה ה 19, אני מנסה לתרץ. כאילו מה שרחוק מאיתנו יותר, פחות נוגע. כאילו הן שונות ממני, ממך, מהאימהות* שלנו. אבל אני נמשכת אל הספרים האלה, כמו לאש. לא בכלל האמהות הרוצחות- אפילו לא בגלל האמהות. בגלל השפה, בגלל נקודת המבט, בגלל הרצון לחדש משהו באופן הכתיבה.

כמו ההתלהבות שלי מן הספר "נשים לגופן"– שמשלב בין כתיבה אקדמית, ידע שנתמך במחקרים, אנציקלופדי משהו- עם חוויות כתובות גוף ראשון, סיפורים אישיים, יצירות אמנות. כך גם הספר הזה, מטייל לו על גבול דק שבין מחקר היסטורי ובין סיפורת , מומצאת, בדיונית לגמרי. אהבתי מאוד את הניסיון לעשות את זה, אבל במבחן המציאות- היה לי קשה עם התוצאה.

הספר מתאר את סיפורן של שתי רוצחות ילדים מאנגליה של המאה התשע עשרה, את סיפורה של הכותבת את הספר משולב הסגנון הזה, ושל חברתה שהיא היסטוריונית החוקרת את אותן שתי רוצחות ילדים (מנקודת מבט היסטורית 'טהורה' יותר.) החברה, היא כאמור דמות מומצאת לגמרי, שהכותבת המציאה כדי שיהיה לה עם מי לכתוב את הספר. ובעיקר כדי לקבל יותר מקום לומר משהו על האימהות בימינו, ולא רק במאה התשע עשרה.

היא מסתמכת על מקורות ראשוניים כמו פרוטוקולים של בתי משפט, ידיעות בעיתון, וגם על מקורות משניים שעזרו לה להבין את אופי התקופה. ואת הפרטים החסרים לה בסיפורים של נשות המאה ה-19 , היא השלימה בעצמה. לפעמים, אחרי שהשלימה את הפרטים בעצמה (בכרונולוגיה של הספר) , היא גילתה מקורות חדשים ששפכו אור על המציאות וסתרו את המציאות המומצאת שלה. אנחנו, הקוראות, שותפות לתהליך המחשבה והכתיבה שלה. כולל המצאת הסיפורים לדמויות ההיסטוריות וכולל בניית הדמות העכשווית המומצאת.

אני אוהבת את הרעיון, אבל במציאות הקריאה גיליתי שאני הולכת לאיבוד ברגע שהיא מספרת את הסיפור שהיא השלימה, ורק מחכה שיבוא פרט שאדע שהוא אמת. אך מהי אמת? מהי אמת היסטורית, אמת אישית, ומי באמת יכול לדעת אותה? ומה זה המנגנון בי שעורר חוסר עניין ברגע שידעתי שהסיפור שאני קוראת הוא 'לא אמיתי'?

בספר היא מבקרת את אופן הכתיבה האקדמי, את השליחה למקורות שהיא מאוד לא ידידותית לקוראת (ובעצם זה מה שעושה הספר הזה לכל אורכו- קורא תיגר על המקורות). לכן היא בחרה, במקום למספר הערות ואזכורים ביבליוגרפיים, להדגיש ללא מספור מילים או משפטים שיש עליהם הערה או מקור ביבליוגרפי. כדי שהקוראת שלא מתעניינת באלו, תוכל לדלג עליהם בקלות.
גיליתי את שייכותי לאקדמיה. למרות שבדרך כלל אני נוהגת לעיין בהערות, הפעם לא עשיתי זאת. כשהגעתי לסוף הספר לפרק ההערות הכל נראה לי תלוש. הדרך החדשה הזו מבחינתי, אינה ידידותית לקוראת.

וכל הדיבורים הללו על הצורה, הם כי באמת קשה להתייחס לתוכן.

בגלל שאנחנו עוברות איתה, עם הכותבת, את התהליך שהיא עברה , קל יותר לקרוא גם על הנשים ההן שרצחו. רק כשהיא מצטטת את הוידוי מפיה של אחת הרוצחות*, עברה בי צמרמורת והנחתי את הספר מהיד, הסתכלתי על הבת שלי שישנה לידי באותו רגע (אני קוראת בזמן שהיא נרדמת) , והחלטתי לא לקרוא יותר לאותו ערב. לקח כמה ימים ושבתי אל הספר.

היא בחרה לעסוק בתקופה שבה מוסד האימהות הוא רק בתחילת הבנייתו כפי שהוא היום. מה הוא מוסד האימהות? אלה כל ההנחות שיש לנו באשר למה היא 'אמא טובה'. מקריבה את עצמה עבור ילדיה, אוהבת אותם עד אין קץ (ורצוי מהרגע הראשון), מטפחת, מקשיבה, מטפלת במסירות. אימהות כמשהו ביולוגי, אינטואיטיבי, חייתי. אני יודעת שיש הרבה שטוענות שזה מיתוס. מוסד. אפשר ללכת לקרוא את אליזבט בדינטר, , את אדריאן ריץ' (שנפטרה השבוע וחשתי עצב ממשי על האישה הזאת שלא הכרתי אך כל כך הושפעתי מכתיבתה. ) הן יספרו לכן שזה לא באמת ככה, או לפחות- שזה לא היה ככה תמיד. על התקופות שבהן תינוקות מתו כמו זבובים ולכן עדיף היה לא להיקשר אליהם. על רצח ילדים שבוצע כשגרה כאמצעי מניעה, כבקרה על גדילת המשפחה.

היא מתכתבת עם מוסד האימהות הזה, כאשר היא מתמודדת עם הדעות הקדומות שלה, שהובילו אותה להמציא את הסיפורים של נשות המאה ה-19 כמו שהמציאה אותן, וכאשר היא מתמודדת עם הדמות שהיא המציאה, ההיסטוריונית של ימינו, שעוזבת את בתה בת השש ובן זוגה לכמה חודשים כדי לסיים את המחקר שלה. איזו מן אמא עושה משהו כזה? (רק אבות עושים דברים כאלה)

הידע הזה שהאימהות  היא 'מוסד' או 'מיתוס' זה לא משהו שאני יכולה להכיל. אני קוראת, מבינה, אך לא משלבת אותו עם מאגר הידע והאמונות הפרטי שלי, למרות שיש לי הרבה הערכה לחשיפה הזאת. מבחינתי עדיין נשים עושות את עבודת האימהות טוב יותר מגברים, בגלל שהן נועדו לכך. מבחינתי עדיין אימהות היא חוויה מכוננת, משמעותית, אינטואיטיבית ובלתי אמצעית, שלא תמיד אפשר להסביר אותה במילים. מבחינתי עדיין אם שרוצחת את תינוקה, משהו פשוט לא בסדר איתה. סביבה, עוני, תנאים- בסדר, כן, שמעתי. זה היה אז, היום זה אחרת, נכון שזו תקופה קצרה להשתנות אבולוציונית אבל –

זה לא ההיגיון, זו לא זאת האקדמית המדברת מפי, זו האימא שאני, לקטנה שישנה בחדר לידי.

אולי הגדולה של הספר הזה היא זריקת העידוד שהוא נותן, להיות גם וגם, או להיות רק זאת או רק זאת, ושנתבונן היטב, מאיפה באו לנו הדעות האלה.

ובאשר לכוונה תחילה- האם הן תכננו את הרצח, האם הוא היה בכוונה תחילה? האם האמהות עצמה, היא בכוונה תחילה? וכאשר אנחנו מתכוונות לכך, האם אנחנו יודעות למה אנחנו נכנסות? ונראה כי בסופו של דבר, התשובה לכל השאלות הללו, גם אז וגם עכשיו היא- זה פשוט לא משנה.

בכוונה תחילה/ תמר הגר. הוצאת דביר 2012. 

*לצערי אני לא יודעת איך לנקד. כל פעם כשאני כותבת אימהות, זכרי שלפעמים זה בשורוק בוו, שם הפעולה, אימהות. ולעתים- זה האימהות, אם אחת, רבות אמהות, את, אני, אמא שלך, האמהות הרוצחות, וכל השאר.

*אני קוראת להן כל הזמן 'רוצחות', אבל כל מה שהספר הזה עושה זה לתת להן פנים. אלן וסלינה, והוידוי המדובר פה הוא של אלן, מישהי, שיכולתי אני, ויכולת גם את, להיות חברה שלה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized, אני אמא, ספרים, קצרצרים | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

בית בובות

בסופו של דבר, יצאה תוצאה משביעת רצון למדי. הוספתי לזה אורות מנצנצים והילדה נשבתה. הכיסאות נשברים תדיר ובסך הכל זה משחק שמותאם בעיקר לילדתי עדינת הנפש וההליכות. אבל מקסים לראות איך זה עושה את העבודה- עושר הדמיון מיד נחשף, וכל יום אני מייצרת עבור שני הילדודים מעץ עוד פריט ועוד פריט שיתאימו לסיפור שלה. ("אבל אמא, איפה המקלחת שלהם??")

והרי התמונות.

ובכלל, אני שמחה שהיא נולדה, ושיש הזדמנויות כמו יום הולדת כדי להיזכר בזה ולהודות בזה. אפילו הרעלת השוקולד הייתה נסבלת, ונמהלה היטב ברמות ההתרגשות הגבוהות כה שהיו לה ממילא.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

אייפק ודבק חם

ביום שהכרתי את הדבק חם הייתי מוקסמת לחלוטין. אני לא אדם של עבודות יצירה. אני לא מבינה חומרים, הדבר הזה, של האנשים שניגשים לדף, ניגשים לחומר, ובלי משים (וגם עם משים) יוצא להם יופי- הוא תמיד עורר בי פליאה, וקנאה. וסקרנות. אני נאבקת עבור היופי שלי, וכמויות נאות של פרפקציוניזם שנשפכות שם כמו דבק פלסטי לא עוזרות בכלל.

אבל דבק חם- הוא מדביק הכל. פשוט הכל! בד לעץ, פלסטיק לנייר, מתכת ל- (בעצם אני לא יודעת אם מדביק מתכת כי לא ניסיתי אף פעם). הדבר הנפלא שקרה אחרי שגיליתי את הדבק החם, זה שגיליתי שיש לי אקדח דבק חם בבית!

<מניחה בצד עניינים של פציפיזם ואקולוגיה, שניהם לא מתיישבים היטב עם אקדחי דבק חם, ניחא. כאן אני עושה לעצמי הנחה>.

אתמול הדבק החם עודד אותי ליצור. ליצור בית בובות לילדה שלי, במקום להשקיע בזה כמה מאות שקלים. אין לי זמן וסבלנות לתקוע מסמרים, לא. אין לי אפילו עץ. יש לי כמה שאריות של כל מיני דברים- טפטים, בדים, קאפות, קרטון ביצוע- ויש לי דבק חם! מה אני צריכה יותר מזה? אבוי לתגלית העצובה שצריך יותר, הרבה יותר מדבק חם.

צריך מחשבה תחילה. צריך תוכנית . צריך להכיר את החומר- חומר שמטבעו מתעגל, גם דבק חם לא יכול לו. יש לו אופי מולד שגם דבק חם לא יכול לתקן. שלא נדבר , על כך שצריך קצת כישרון- יד יציבה. יכולת לגזור קו ישר (ישר באמת). עין אמנותית לשילובי צבעים ? משהו מכל אלה נדרש, לפחות קצת.

ובכל זאת, הודות לדבק החם (ולכמה סיכות תפירה שהתגייסו כמסמרים) יש לי בית בובות. אני מקווה שהוא יהיה חזק ושורד. הדבר העיקרי שהייתי צריכה להניח בצד זה את הפרפקציוניזם. את כל מה שרואים מקרוב, העיקומים, השוונצים של הבד, אי דיוקים כאלה ואחרות. ושאריות של דבק חם במקומות הלא נכונים.

חצי עבודה

_ _ _ _ _ _

המחשבה שיש תשובות לכל השאלות, והתשובות הללו נמצאות בתוכנו, היא קונספט שבסופו של יום, למרות דיבורים רבים, אני לא מצליחה להכיל. אני מאמינה שהגוף יודע- אני מאמינה שהתיווך של המחשבה שלנו, של האני, חוסם הרבה פעמים את הידע מהגוף. אני יודעת שיש כל מיני דרכים להגיע אל הידע הזה, חלקן ארוכות יותר וחלקן ארוכות פחות.

כנראה שיש לי קושי עם הארוכות פחות- יש לי קושי להאמין. האקט הזה, שנקרא "מבחן שריר" – נראה לי פשטני מדי בשביל לתת לי תשובות לשואלות בעלות עומקים רגשיים, פיזיים, אפילו אנרגטיים (למרות שזה מה שזה- עבודה אנרגטית . "ריפוי תדרים" ) . אפילו לכתוב את זה בלי מרכאות אני לא מסוגלת. אמונות מתנגשות במחשבות, למדתי היום.

אני לחלוטין מוקסמת מזה. משתפת פעולה לגמרי (בבחינת הלא יועיל- לא יזיק). בונה על כך שאם זה עובד זה עובד עם אמונה וגם בלעדיה.

תוך כדי לימוד של הדבר הזה, של איך משתמשים בגוף שלנו כדי לגלות מה הבעיות שלנו (רק לגלות, לא להבין) ותוך כדי לימוד של הדברים הפשוטים שעושים כדי להביא מזור לחוליים הללו, שרתה סביבי התחושה שאפשר לתקן עם זה- הכל. זה לא נאמר בריש גלי. ומובן מאליו, שיש דברים שצריך יותר ממבחן שריר וליטוף צ'אקרות כדי לטפל בהם. ומשלבים טכניקות נוספות, ויש תהליכי טיפול שיכולים לקחת זמן רב. אבל עבורי- גם הפשוט והיומיומי שכביכול למדתי לטפל בו, הוא חלק ניכר מהזמן ראי לעמוק יותר. ראי לחומר שנוטה להתעגל, ודבק חם לא יכול לו. פשוט לא יכול.

אני כמובן ממשיכה להשתמש בדבק חם (צריך לבנות רהיטים לבית בובות) ובתקווה גם אלמד להשתמש במה שלמדתי בקורס הזה ביתר מיומנות ואמונה, ובמעט יותר פחות ספקנות וביקורת. ואם לא , אז לא. עד פרץ היצירתיות הבא.

(התוכן המדובר נלמד בקורס CTMM של דינה דיאמנט, מידע עליו אפשר למצוא כאן .

פורסם בקטגוריה אני אמא, כללי | עם התגים , , , | 2 תגובות

חוויות מקורס ATMAT

אני מכירה בה כלב שלי, כמוח שלי. אני מכירה בה כמרכז האינטואיציה שלי, היא מחזיקה בתוכה את כוחות היצירה שלי, הממשיים והסימבוליים. היא החזיקה בתוכה את בתי, ואני לא יודעת עליה דבר כמעט.

הרחם שרויה בעלטה. מושג באנטומיה ממין זכר עשו ממנה, ולא נותנים לה את המקום המרכזי שהיא.

וכל החלל שמעליה, מתחתיה, מסביבה,
כל הבטן הזו, הרכה הזאת, אוצרת בתוכה את הדפוסים של חיינו. כל רגשי מקבל ביטוי פיזי. כל פיזי, בכל מקום אחר בגוף, מגיע לשם. משנה מיקום, כיוון, רמת מתח ברצועות.

הבטן שלי קבלה השבוע דברים שניים:
אלומת אור של ידע והבנה על מה מתחולל בה באמת,
ומגע. מגע של ידיי, מגע של ידיים אחרות מנוסות, יחס אישי.

כולם אוהבים יחס אישי.

הגעתי ללימוד הזה בגלל הקול שלחש לי באוזן: "אישה, הכירי את גופך". בגלל שהציגו בפני ידע חדש. חדש ישן, אך חריג מהשיח המקובל על האנטומיה הנשית.

בכל החבורה הנהדרת שלמדתי אתה, היו רוב של נשים מטפלות בתחומים שונים ברפואה משלימה. מוסיפות עוד כלי לארגז שלהן. נשים רבות נעזרות בעבודה הזו לבעיות פוריות, בעיות הקשורות למחזור החודשי, ונוכחתי שגם העבודה הרגשית העקיפה שנעשית בדרך המגע הבטני היא משמעותית מאוד. אני הגעתי מסקרנות ורצון ללמוד ולהתנסות, ויצאתי עם תחושה שיש כאן ידע וכלים שכל אישה צריכה שיהיו באמתחתה. לדעת מה קורה לרחם שלנו במהלך המחזור החודשי. להבין היכן היא נמצאת ומה משפיע עליה, להבין מהם התנאים להן אנו זקוקות כדי לשמור על בריאותנו הנשית, וללמוד לגעת – לתת יחס לעצמך- self care הוא הביטוי באנגלית, ואין לי מקבילה עברית נאה מספיק לזה.

אפשר לגלות עוד על הטיפול הזה, ה Maya Abdominal Massage, (עיסוי רחם/ עיסוי בטן מתרבות המאיה) ועל הקורס שחזרתי ממנו, באתר www.galitbareli.co.il .

פורסם בקטגוריה Uncategorized, נשיות | כתיבת תגובה

מכתש ועלי

יש עבודות שעשייתן גורמת לחיים להיראות אמיתיים יותר. לא פעם זו משימות שמזכות אותי בכינוי "פטמה". לא פעם אפשר היה לעשות את הדברים הללו בצורה הרבה יותר 'מודרנית' , מהירה, מכנית. באמצעות כפתור. המכתש והעלי הללו, בהם כתשתי הבוקר (וכבר ימים אחדים, בשלבים) , מרווה שגידלתי, קצרתי, ייבשתי, וכעת- טחנתי, העלו את המכשפה שבי, זו שיודעת,

שהכוונה , והזמן, והפעולה של השריר עושות את האבקה הזו משובחת יותר, כן- גם אם היא לא למטרת כישוף, או כן למטרת כישוף- של השיניים שלי.

בדומה לה, ההתעקשות שלי לגרד את תפוחי האדמה ללביבות בפומפייה, שעות, במקום להכניס אותם פשוט לבלנדר (מיקסר/ whatever ) . וללוש את הבצק בידיים. ולטאטא את הרצפה במטאטא (שזו בכלל פעולה מיסטית לגמרי).

אבקת שיניים (תחליף למשחת שיניים)- מתכון:
(שילוב בין שני מתכונים מתוך הספר הנהדר "ניחוחות מרפא": )

כפית מלח
שתי כפיות חימר ירוק
כפית אבקת מרווה (בערך)
2 -3 טיפות שמן אתרי מנטה, 2-3 טיפות שמן אתרי לימון .

לפורר ביחד הכל, לשמור בתוך קופסא, לטבול המברשת ולצחצח.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת